כתב: זיו סגל
" שום דבר לא ידוע, יש לנוע לנוע" שר אריק לביא. "אבל אני אוהב להיות בבית" עונה לו אריק איינשטיין. איפה אתם נמצאים על הקו? נמשכים לדרכים או לבית? האם אפשר לחוות מסע בין ארבע קירות? מה יש בנסיעות וטיולים שמאפשרים לנו לחפש הבנות, תובנות ואת עצמנו שלא מתקיים בבית?
אם הנושא הזה מעסיק אותי באופן אישי כמי שנמשך לדרכים מצד אחד ומרגיש את המגנט של הבית מצד שני. בשני הצדדים אני חש סוג של אי נחת וכמיהה לצד השני.תרצו, זהו כוח החיים, כוח היין והיאנג, הקוטביות ששומרת עלינו אנרגטיים ומתפתחים.
אני חושב שבאמצע, בין הבית לדרכים, עוברת דרך המסע אל עצמי וכשאגלה יותר מי נמצא שם בפנים אוכל לחוות את העולם גם בבית וגם בדרכים מבלי להשתוקק לאחד מהם. אוכל לחוש את מה שאמר משורר ההיקו באשו: "כל יום הוא מסע והמסע עצמו הוא בית" ובאותה מידה את מה שאמר לאו טזה: "מבלי לצאת מפתח הבית יודעים את העולם." תחושת הנוכחות המלאה בכל אחת מהאפשרויות, בית או דרכים, היא השחרור והשלווה של התודעה הבלתי כבולה. ועד אז, אני ממשיך לטיל בעולם, להתענג על נוכחותי בביתי, לחקור וללמד את עולם המסעות והטיולים ולכוון את פנס הלמידה הזה אל עצמי ואל תלמידי שחפצים בכך.
את החקירה נתחיל היום במה שאני מכנה: "המסע שבתוכנו" ונמשיך אותה בפוסטים הבאים, בסדנאות וכמובן במסע זן יפני.
המונח "המסע שבתוכנו" מתייחס לתשוקת המסעות והנדודים שכנראה מוטבעת בדי אן אי האנושי שלנו.
בשיר הבלדה על חדווה ושלומיק שרות מירי אלוני ולאחרונה מרינה מקסימיליאן: "ללכת אל, ללכת מ.., ללכת כי כולם אומרים, מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים?". בעיני זו אחת משאלות המסע. האם אני הולך אל: לגלות משהו, לחוות משהו או שאני הולך מ: בורח ממציאות, משגרת היום יום, מזהות לוחצת לאנונימיות משחררת.
קחו את מסעו של הבודהה. הוא דוגמא טובה למושג "המסע שבתוכנו". עשרים ותשע שנים הוא חי בכלוב של זהב. אביו דאג לו לכל הטוב שבחיים, מהיותו תינוק וילד ועד היותו נער וגבר. הוא היה בגן עדן, אם תרצו כמו אדם וחווה, מתוך כוונה שיהיה יורש עצר וימשיך את דרכו של אביו. אבל, בודהה חמק משער הארמון, יש האומרים בדרך מרשימה ביותר, פגש לראשונה את הסבל שבעולם, נניח כמו המפגש הראשון שלנו עם הודו עד היום, ובמקום לרצות לחזור מהר אל פינוקי הארמון הוא דווקא ניתק את עצמו מאשתו ובנו ויצא למסע אישי רוחני שבסיומו הבין את אחדות הדברים, העונג והסבל למשל, את מקורות הסבל האנושי ואת הדרך להפחתתו. אחרי שהבין החל במסעו כמורה, כמסעם של מורי הזן שנדבר עליהם כאן בעתיד.
מסעו של בודהה היה ממצב של עושר פיסי וקיומי למצב של עוני, סגפנות וסכנת חיים. בדיוק הכיוון הפוך מהמסע הקפיטליסטי של העולם המערבי. דיוויד תורו אמר: "במה יוכר עושרו של אדם? בכמותם של דברים שהוא יכול להרשות לעצמו לנטוש. חיו את חייכם ככל אשר תוכלו בני חורין, בלתי – כבולים. הבדל קטן יש בדבר אם כבולים אתם במשק או בכלא המחוז." כנראה שהמסע שבתוכנו הוא ההבנה שרק אם ננטוש נשתחרר. בהקשר של זוגיות ומשפחה, זו הבנה לא פשוטה שמחיר כבד בצידה. כאן תמיד ניתן להיעזר במושג דרך האמצע ולזכור שגם הנחיותיו של הבודהה היו למשקי בית, לא לנזירים. דרך האמצע אומרת בעיני לצאת למסע עם בת הזוג, עם הילדים. דרך האמצע אומרת בעיני שאפשר לצאת למסעות לבד בשביל לחזור הביתה בן זוג והורה טוב יותר, אחרי שנהיה לנו טוב יותר עם עצמנו. גם בנו של הבודהה הפך להיות תלמידו וכך יכול היה האב לתת לבנו תרופות לסבל שלא היו קימות לפני צאתו למסע.
אם אנחנו "נוסעים מ", מעצמנו, מחיינו, ממשפחתנו, אנחנו נמצאים במסלול מסע הנזיר, מסע הריפוי של הפצעים והכאבים. מדובר במסע ארוך, סגפני, רב תהפוכות נפש שמצריך עזרה וליווי של מורה. אם אנחנו "נוסעים אל", אל עצמנו, אל משפחתנו, אל ביתנו, הנטישה היא זמנית, סוג של הרפיה שמפנה לתודעה שלנו מקום ללמוד על דרכו של עולם ומתוך זה להכיר את עצמנו. לשני סוגי המסעות יש מקום ואפשר לטעום מזה ומזה.
בתור התחלה, חשוב שנחקור את "המסע שבתוכנו", את דחף המסעות שלנו, ונראה מה מתוכו יושב על ה – די אן אי האנושי ומה נובע מתצורת הקיום והאני שלנו. נשאל איזה צורך ממלא עבורנו המסע על מנת שנוכל לכוון את המודעות והריכוז שלנו במהלך המסע להארת אותו צורך. טיול לא קים בפני עצמו. אתם מבינים את זה כאשר אתם מטיילים בקבוצה, מגיעים למקום, נניח שביל הפילוסופים בקיוטו, חלק נפעמים, מתרגשים ונוכחים כמוני, וחלק רואים בו עוד שביל נחמד בטיול ונפעמים ממקומות אחרים. על פי פילוסופיית הטאו, אנחנו יכולים לחוות עולם בכל מקום. בחדר הבית, בשביל הפילוסופים או בטיילת השכונתית. זאת כאשר התודעה שלנו תהיה נקיה מציפיות, שיפוטיות, נפרדות, השתוקקות. כל עוד טיולים ומסעות הם גם בשרות אימון התודעה, אנחנו צריכים לתת למקומות שאנחנו נמצאים בהם לצבוע אותה במלואה, ללא שיפוט, להיות אחד עם המקום וללמוד משהו על עצמנו בצבע הזה.
המסע שבתוכנו הוא המסע אל צבעי העולם. צבעי השמחה והסבל שלו, האומנות והביוב, הפריחה והקמילה. זהו מסע תאורה של התודעה. בשביל לספק את תשוקת המסע שבתוכנו, השאירו את הפילטרים בבית. תנו לתודעתכם להיות מוארת באורות המסע באשר הם ולימדו אותה תחת הפנסים האלו.
התחלתי את הפוסט הזה על ידי ציור השביל שבין הבית לעולם. כנראה שגם כאן אין נפרדות. אנחנו יוצאים למסע בשביל לחזור הביתה, בשביל שהבית והמסע יהיו אחד, שכן שניהם שוכנים בכל דבר ובתוכנו ואנחנו שוכנים בכל בית ובכל שביל.
השאירו מייל וקבלו מאיתנו הטבות, הנחות ועדכונים לגבי אירועים חדשים
